עתלית / ביה״ס משעולים
שיחה עם אריק מנדלבאום מנהל אמיץ מאד.
"אני מחפש סיבות להיות שמח, זה בא טוב עם הגנים הברזילאים". אריק נולד בארץ בן למשפחה ברזילאית, בוגר ישיבה, מתגורר בגליל המערבי יחד עם אישתו ושלושת ילדיהם. בשנה שעברה יזם וחלם את הקמת בית הספר "משעולים", שנפתח השנה והפך מחלום למציאות. על תהליך ההקמה המרתק, והתפיסה החינוכית של בית הספר ניתן לקרוא בספרו- חולמים מקום
איך הגעת לחינוך ולבית הספר בעתלית?
"הרקע הבסיסי שלי הוא רקע של גינון ולא של חינוך. במקור אני קבלן גינות, למדתי פסיכולוגיה והקמתי את התחום של גינון טיפולי בארץ, אני מאמין גדול באנלוגיה שבין גינון לחינוך.
לחינוך הגעתי במקרה, התבקשתי להגיע לבית ספר "נתיבים" שהיה בזמנו במתחם של הדסה נעורים, רגע לפני פתיחת הלימודים, פשוט כי אף אחד אחר לא היה מוכן לבוא. הייתי אמור להישאר שם שלושה חודשים לכל היותר ולחזור לעבוד עם בוגרים בתחום שיקומי בבריאות הנפש, אבל נשארתי הרבה יותר. הפכתי להיות מנהל בית הספר, ויחד עם הצוות הובלנו גישה אחרת, שרואה את הילדים בעיניים אחרות, ומביאה לתוצאות אחרות לגמרי. לימודי החינוך הגיעו בהמשך. אחרי כמה שנים בניהול, החלטנו לצאת לשנת "הפסקה" משפחתית. השכרנו את הבית בפרדס חנה, בנינו קראוון, ויצאנו למסע בן שנה במעיינות בארץ. בסוף המסע הבנו שאנחנו רוצים לגור בגליל.
באותה תקופה התקבלתי ללימודים במכון מנדל למנהיגות חינוכית. השאלה שהעסיקה אותי הייתה למה רק לילדים בחינוך המיוחד צריכה להיות תכנית למידה אישית? בתפישה שלי, גם בחינוך הרגיל לכל ילד צריכה להיות תכנית למידה אישית "כי כולם מיוחדים, כל אחד בדרכו" (חנוך לנער על פי דרכו), וזו גם התפישה שאנחנו מובילים בבית הספר "משעולים".
בחוויה שלי, מתוך השטח, גם בתנאי הממסד אפשר לעשות כמעט הכול. הבעיה היא לא המשרד או הפיקוח, לא צריך לפחד מהם, הם מעודדים כיוונים כאלו. החסמים היותר קשים הם ההורים והחברה. גם אם הם מאוד פרוגרסיביים, ובחרו בבית הספר הזה, הם עדיין מפחדים לעזוב את הפרדיגמה הישנה. הם רוצים לעזוב אותה אבל מפחדים שהילדים יאחרו איזו רכבת, או יפסידו משהו חשוב.
איך באמת מתמודדים עם החסמים שאלו?
השנה הקמנו בית מדרש להורים, אנחנו מדברים פילוסופיה ורוח, מציפים שאלות ומגדירים מחדש את מערך הניסוי. בבית המדרש הזה חוזרים לשאלות הבסיסיות ביותר: לשם מה חינוך? לשם מה אנחנו בעולם? מה זאת למידה? היכן מתרחשת למידה? אלו שאלות שצריכות להיות הבסיס לשיח עם ההורים, בשונה מהשיח הקפיטליסטי הרווח היום שעוסק במקסום הרווח האישי מהחינוך.זה דורש הרבה הכלה של ההורים ושל החרדות שלהם. אבל זה מה שצריך לעשות. לאט, לאט.כשהורים מגיעים עם קונפליקט נקודתי, אנחנו שמים אותו רגע בצד, מרחיבים את הפרספקטיבה וחוזרים איתם להנחות היסוד. מה נכון לעשות? איזו תפישה חינוכית זה משרת? אז הם עוצרים פתאום, ומבינים את אפשרויות הפעולה בשירות תפיסה חינוכית מגובשת.
אם מראש אנחנו באים בגישה שאנחנו לא יודעים הכי טוב (ואני מראה להם שגם בדרגים הגבוהים יש תפישות שונות לגבי מה נכון) , אנחנו אנשים שונים והילדים שלנו שונים ואין תשובה אחת שנכונה לכולם ולכן בואו נחשוב יחד, אז אין על מה להגן והמאבק לא רלוונטי, זה מאוד מרגיע את ההורים.
מה קורה אחרת בבית הספר?
למעשה אנחנו לא עושים דברים חדשים. אנחנו חוזרים לישנים – "חנוך לנער ע"פ דרכו (משלי כד) ואנחנו חוזרים כל הזמן לשאלות העמוקות והמהותיות של החינוך וחושבים יחד איך לממש אותם וליישם אותם הכי טוב. החידוש שלנו הוא מציאת השביל בין פרוגרסיבי לשמרני, אנחנו מנסים לשלב. אנחנו לא מאמינים שהידע הוא רק אצל המורה או רק אצל התלמיד, אלא נמצא באמצע בין המורה לתלמיד.
הדבר העיקרי שאנחנו עושים הוא בונים מפה להתפתחות אישית עם כל ילד. אנחנו גם מאמינים בתהליכים מקבילים. ילד לא יכול באמת להתפתח ולהגשים את עצמו אם למורה ולמנהל שלו אין מפה להתפתחות אישית משלהם. כולם צריכים לשאוף להגשים את עצמם, לחשוב מה היא החברה הראויה והאדם הראוי, רק ככה זה עובד.
מהניסיון שלי כמנהל וכמורה בחינוך המיוחד, ראיתי הרבה פעמים את הפער בין הרעיון של תכנית לימודים אישית לבין הביצוע שלה. על פי רוב התכנית נכתבת בתחילת שנה, לעיתים קרובות חלקו של התלמיד בבניית התכנית מועט, אם בכלל, והתכנית לאחר כתיבתה מוטמנת בתוך קלסר ואינה מהווה כלי דינמי לעבודה היום יומית. בנוסף ניהול תהליך הלמידה באמצעות תכנית הלימודים האישית, נעשה לא באותם עקרונות של הלמידה. למשל התכנית כתובה בצורה לינארית, ואילו הלמידה שלנו הינה מסתעפת. התלמיד אינו שותף לתהליך ואז התכנית לעיתים קרובות אינה רלוונטית עבורו, ובשל כך גם המוטיבציה הפנימית נפגעת.
הרעיון היה לחקור לעומק כיצד אנו לומדים, תוך ניסיון לבנות כלי לניהול ותכלול הלמידה המדמה את תהליך הלמידה עצמו. כלי ידוע ומפורסם הנקרא "מפות חשיבה" הינו לדעתנו הכלי פורץ הדרך המדמה באופן הנאמן ביותר את הלמידה. האתגר שלנו הוא להראות שהדרכים ללמידה הינן רבות ומגוונות, וזה מניב תוצאות הרבה יותר טובות , כמו בפינלנד.
אמנם השנה התחילה לא מזמן, ובית הספר רק נפתח, אבל בינתיים איפה אתה חווה את הפערים בין החלום למציאות?אנחנו מאוד מאמינים בלתת נוכחות אמתית של כישלונות, שעצם הניסיון והתעוזה חשובים, בדיוק כמו בסיפור של אדיסון.לא 1000 כישלונות, אלא 1000 ניסיונות עד שמצליחים.בפועל אנחנו עוד לא שם החינוך המצוי טוען שלמידה זה ניסוי וטעייה, אבל אנחנו לא מספיק נותנים נוכחות לטעיות ולכשלונות..אנחנו חווים גם פערים בחשיבה המופשטת בשכבה הצעירה - א' ו- ב'. למשל, בתכנית האישית אנו עובדים עם שבילי התקדמות.תלמידה בכיתה א' ניגשה אלי ושאלה "למה יש לי שביל נפרד לשפה וחשבון?" אני מגיעה לכיתה כדי ללמוד שפה ומתמטיקה באותו שביל"
אני עדיין מרגיש שחלק מהתפישות שלנו נשארות בגדר סיסמאות להן אנו צריכים למצוא דרכים אופרטיביות. אין אצלנו צלצולים, במהלך היום ילדים באים להכריז במיקרופון ואני רוצה שזה יתפתח לתכנית רדיו שהילדים משדרים ובסיומה מודיעים שזה הזמן להתחיל פעילות כזו או אחרת. אנחנו לא קוראים להפסקה הפסקה אלא "למידה חופשית מהבנייה" , מצד שני אנחנו מאמינים שחלק גדול מהלמידה צריך להיות חופשי מהבנה, אז למה רק ההפסקה נקראת כך? אנחנו גם עדיין בבדיקה של גבולות ושל מה נכון, למשל בגשם הראשון, הילדים יוצאים החוצה, מתי עוצרים את זה? האם עוצרים?
איפה כן להוביל כדי לטעום ולחוות ואיפה לשים את הגבול? גם לגבי הרלוונטיות של הלמידה יש לנו שאלות, אם הלמידה היא רק רלוונטית מתוך עולמו של הילד, הוא לא פוגש חדש...צריך למצוא את האיזון.
אחד הדברים שהכי חשובים לנו הוא לדאוג לאושר ולחיים מלאי משמעות עבור הילד - אבל איך עושים את זה ואיך מודדים זאת? יש לנו דרך ארוכה מאוד אנחנו עדיין בהתחלה.הגיליון הנוכחי עוסק בסביבות למידה ובקשר שבין התפיסה החינוכית למרחבים שבהם מתרחשת הלמידה, מה קורה במשעולים מהבחינה הזאת?
מבחינת הסביבה והמבנה אנחנו רוצים לשבור חומות בין חוץ לפנים ובין הנאה לבין רצינות, למשל אנחנו מאמינים שהכניסה למרחבי הלמידה צריכה להיות באווירה של חופש ומשחק, ולכן יש לנו מגלשות שמובילות למרחבי הלמידה (במבנה שבונים עבורנו). הספרייה שבונים לנו תהיה מרחב פתוח והיא הכניסה והלב של בית החינוך. אנחנו מאמינים שספרייה לא צריכה להיות מקום סגור של שקט, להפך, היא צריכה להיות כמו בית מדרש - מקום שבו מתרחשת למידה בחברותא, ברעש. אנחנו מאמינים בלמידה רב תחומית ולכן רוצים כמה שפחות קירות כדי לאפשר מעבר בין מרחבי לימוד שונים, כך שתתאפשר אסוציאטיביות כפי שמתרחש במוח ובתהליכי הלמידה הטבעיים.
המרחבים הפתוחים ומיעוט הקירות עולים פחות מבנייה של מבית ספר רגיל. וזה חשוב לנו. קיבלנו שטח של 15 דונם שעליו נקים את המבנה החדש של בית הספר, בתקציב של משרד החינוך. למרות שיש לנו אפשרות לגייס כספים, אנחנו לא רוצים, חשוב לנו להראות שזה אפשרי בתקציב בנייה של משרד החינוך. ואנחנו נשמח לחלוק את הידע והתובנות שיש לנו לגבי המבנה והתכנון שלו לכל מי שמעוניין.
מה היית מציע למנהלים אמיצים שמצטרפים לתכנית ויוצאים למסע?
צריך לחזור לתיאוריות ולפילוסופיות, לשאול שאלות, לחשוב מה ראוי, ולצמצם את הפער בין הראוי והמצוי. האם מרחב למידה הוא רק בכיתה? איפה למידה מתרחשת? מה זאת למידה? בואו תעצרו, ותחלמו. מה הייתם עושים בחלום? מה האחריות שלך כמנהל/ת בהגשמת החלום? תחשבו איך אתם מושכים לשם. חשוב לזכור שבמהות התפקיד אתם מובילים ומנהיגים.
צריך לאפשר את זה גם למטה, למשל אני נתתי עצמאות ניהולית לאנשי החינוך,חילקתי את התקציב כך שלכל מורה יש בין 10-15 אלף ש"ח והוא מנהל אותם ומקבל החלטות. אותו דבר לילדים, הם מנהלים את התקציב של טיול השנתי,אנחנו מאפשרים להם לפעול וגם לטעות. אני חושב שהמערכת היום מנוהלת ברובה מתוך פרדיגמה של שליטה ובקרה. שהפחד הקמאי הוא מ"האסירים" – מה יקרה אם האסירים ישתלטו על הכלא?
אני אומר בוא ניתן להם להם להוביל. כדי ללמוד באמת הם לא צריכים אותנו, בטח לא היום בעידן הידע. הם זקוקים לנו כמלווים וכחונכים. נכון שאיפה שצריך אנחנו נקבל אחריות וסמכות. אבל בואו ניתן להם להוביל. לא לפחד מבלאגן בהתחלה, לא לפחד מרעש, מי רוצה שקט בלמידה? שקט זה בבית קברות, לא במקום שבו יש למידה חיה ושוקקת. ביצירה אמיתית, יש רעש, יש חדווה, יש תקלות ופציעות אבל רק ככה מגלים יבשות חדשות.
"המסע לא בטוח, ככה זה עם פריצות דרך, צאו אל הדרך, לא בטוח שתשארו בחיים אבל זו הדרך היחידה להיות חיים".
עוד משהו לסיום?
חשוב לי להוסיף שיש לי צוות נפלא שרץ איתי יותר משנה ושהמכון מלווה אותנו בשותפות מלאה ובאהבה גדולה
לאתר עם הספרים שאריק פרסם